לרוב, בצילום נופים, המטרה היא ללכוד את הסצנה בחדות מלאה מלפנים ועד לאחור כדי להציג את הפירוט הרב ביותר. זה נקרא עומק מרבי של שדה. כדי להשיג זאת, עליך להגדיר מפתח צמצם צר (מספר f גבוה). הדוגמאות לעיל ממחישות את ההבדל בין צילום נוף עם צמצם רחב או צמצם צר.
בתמונה הראשונה כאן, נעשה שימוש בצמצם של f/4. העץ בחזית חד, אולם הסצנה מאחוריו רכה. במסגרת השנייה, צמצם צר יותר של f/16 מתעד גם את החזית וגם את הרקע בצורה ברורה יותר. אם המטרה היא להדגיש תכונה מסוימת בנוף, צמצם רחב יכול להועיל מאוד, אבל רוב הזמן עדיף להשתמש בצמצם צר ובעומק שדה מרבי. דרך קלה להגדיר את הצמצם לצילומי נופים היא להשתמש במצב AV, ואז להזין צמצם צר כמו f/16. שים לב למהירות התריס - אם היא הופכת להיות נמוכה מדי, ייתכן שתצטרך להשתמש בחצובה או להגדיל את ה-ISO כדי להימנע מתמונות מטושטשות.
לצילום הנופים החדים ביותר, מומלץ גם לצלם בערך הצמצם החד ביותר (נקרא "sweet spot") של העדשה שלך. כלל האצבע הוא שהעדשה שלך חדה ביותר ב-2 תחנות f מהגדרת הצמצם הרחבה ביותר שלך. כך שאם אתה משתמש בעדשת f/2.8 בהגדרה הרחבה ביותר שלה, ה-Sweet spot בעדשה זו ינוע סביב f/5.6.
בעיה נפוצה של צלמי נוף היא שניתן להתמקד בפריט כלשהו בקדמת התמונה, אולם הסיכון הוא שכל הפריטים מאחור יהיו רכים. ולהפך, אם אתה מתמקד באלמנטים ברקע, החזית מטושטשת. התמקדות במרחק היפרפוקאלי עוזרת לך להשיג חדות בחלק גדול יותר מהמסגרת על-ידי איתור הנקודה הקרובה ביותר שבה ניתן להתמקד, תוך שמירה על רקע חד יחסית. טכניקה זו אינה מורכבת כמו שהיא נשמעת, ומחשבון עומק השדה (DOF) והמרחק ההיפרפוקאלי באפליקציה Photo Companion עושה בעבורך את כל העבודה השחורה.